Are We Becoming Less "macabim"?

האם ישראל מתיוונת?

האש הוצתה במודיעין והלפיד, שנמסר מדור לדור במרוץ שעדיין לא תם , חונה כרגע ביד אליהו . כך לפחות, אפשר לחשוב לשמע קריאת העידוד הקצובה העולה מידי חורף מהיכל הספורט , לאמור-  מ-כ-ב-י, מ-כ-ב-י. מי שרוצה להתחקות על עקבות המכבים, טבעי שיבוא לכאן.

גם היום הם חמישה (אם לא להביא בחשבון את שחקני הספסל ), וכמו אז הם מתבססים על קלות תנועה, התקפות-פתע מתפרצות, רוח לחימה ושאפתנות, שהיום קוראים לה, על שמו של מוטי ארואסטי - מוטיבציה. התחבולות הן נשקו של החלש, ממש כמו בימים ההם , והמהירות באה לחפות, כאז, על העדר חוסן ועוצמה. תושייתם הרבה של המכבים הביאה להם הישגים נכבדים, אך לא ריבאונדים.העדר גובה מתחת לסל  מנע אפשרות לניצחון אמיתי.

ליריבים אמנם אין כבר פילים, כבעבר, אך נפילים יש ויש, וכדי לעצור טקצ'נקו צריך להציב מולו ענק מקומי, ולהכות את היריב בנשקו שלו.

הצרה היא שענק מקורי מסרב לצמוח, וכך אפשר להמשיך להפסיד בכבוד ולהסתמך על כוחותינו שלנו או לרכוש, לייבא, להביא מעבר לים ענק או שניים, מקצוענים, שכירי-סל, אנשים שאין להם סנטימנטים לשם מכבי אבל סנטימטרים, אותם 10 סנטימטרים חסרים, יש להם! השפה שוב איננה עברית, רבים מהשחקנים שוב אינם ישראלים, כמאליה נשאלת השאלה האם, תוך כדי זכיה בנצחונות, לא אבדו המכבים משהו, משהו מיחודם, מהותם? הייתכן כי בלהיטותם להכות את היריב, נעשו דומים לו יותר ויותר?

האם לטשטוש זה של זהות עצמית מתכונים, כאשר מדברים, למשל על "התיוונות"?  הייתכן כי , בצאתו לחפש בעקבות המכבים, עלינו, באורח פלא גם על עקבות המתיוונים? האם עדיין הם צמודים זה לזה וכרוכים זה בזה, כמו אז? ואולי אין למחלוקת הנושנה ההיא כל שייכות לזמננו?